אלא ע''י שורה ע''י שורות. אלא ודאי היינו טעמא על ידי שורה ושורות. כלומר מכיון שהרבה שורות מקיפות אותו לא ראהו לזה ודמיא ממש לחפהו בקש או עמדו עניים בפניו דה''נ השורות הסתירוהו לאותו אילן זית והלכך לא הוי שכחה:

הוא עצמו נידון בשורה. בתמיה כלומר דהא נמי לא מצית אמרת דכי הוא עצמו שנשאר לבדו ולא לקטו יהא נידון בשורה והלא כל האילנות שבסביביו ליקטן ואותו לבדו שכחו ביניהם והיאך יהיה נידון בשורה:

אין כאן זתים. בתמיה כלומר דהאי לא מצית אמרת דכי אין כאן זתים אחרים כמו זה הזית ששכחו ומהיכי תיתי למימר ביה שהוא דבר מסיים ואנן לא אמרינן הכי אלא גבי זית הנטופה דריש פרקין דהתם מסיים הוא בין הזתים בשמו וכו' כדתנינן אבל הכא שוה הוא לשאר הזתים שהן בהשורות סביביו וכיון דליקט את כולן ושכחו לזה אמאי נימא דלא הוי שכחה:

אי משום שורה. ואי משום דתלינן בשורה. כהאי דאמרינן בפרק דלעיל דכל היכא דאיכא למימר שלא שכחו אלא שהוא רוצה לעשות שורה אחרת ועתיד לקוצרו או ללקטו תלינן בשורה:

גמ' כיני מתניתא של שני מלבנים ושכחו. כלומר דרבי אלעזר מפרש דהא דקתני ג' שורות של שני מלבנים לאו דהמלבנות הן מפסיקין בין שורה לשורה קאמר וכהאי דתנינן בריש פ''ג מלבנות התבואה שבין הזתים כדפרישי' במתני' להכי בא לפרש דל''ת הכי אלא כצ''ל המתני' דהאי מלבנים אאילנות עצמן קאי שבכל שורה ושורה היו שני אילנות ולא יותר והיינו דמדייק כיני מתני' של שני מלבנים כלומר דהשורות הן של שנים שנים אילנות וקרי אותן מלבנים כהאי דתנינן בפ''ג מלבנות הבצלים ולאו דוקא ערוגות מתפרשא וה''נ על אילנות שבהשורות קאי והא קמ''ל ר''א דלא בעינן שתהא כל שורה ושורה של ג' אילנות אלא אפי' בשנים שנים סגי וכדמפרש טעמא לקמן:

מה אנן קיימין. השתא מסיק ומפרש טעמא דמתני' דלא הוי שכחה וקאמר דמה אנן קיימין לטעמא דהאי דינא:

אם משום דבר מסוים. דאי תימא דזה הזית שהשורות מקיפות אותו הוי כדבר מסוים ביניהן והלכך לא הוי שכחה:

מתני' בין שלש שורות של שני מלבנים. שלש שורות של אילני זתים ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות כהאי דתנינן לעיל ריש פ''ג מלבנות התבואה שבין הזתים וכן יש בין שורה שניה לשלישית ושכח אילן האמצעי שבשורה האמצעית אינו שכחה לפי שהאילנות שסביביו הסתירוהו ודמי לחיפהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל בפ''ה דאינו שכחה:

זית שיש בו סאתים. אזית נטופה קאי כדמפרש בגמ' וכלומר דאם יש בו סאתים לעולם אין לו שכחה ואפי' אם התחיל בו דאמרינן בסמוך דגם בזית נטופה יש לו שכחה ואשמעינן הכא דביש בו סאתים הואיל ובלא''ה מסוים הוא ויש בו עוד צד אחד למעליותא דאין לו שכחה כלל:

בד''א. אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה דאין לו שכחה ועלה קאמר בד''א בזמן שלא התחיל בו למסוק הזתים אבל אם התחיל בו אפי' הוא כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה עד שיהא בו סאתים במה שנשאר דאז אין לו שכחה ואפי' התחיל בו וכדאמרן:

כל זמן שיש לו תחתיו. שלא שכחם:

יש לו בראשו. בראש הזית אפי' שכחם אינם שכחה ובלבד שיהא נזכר קודם שיטול התחתונים:

רמ''א משתלך המחבא. כלומר משיהלך בכל מחבואי אילן בין ענף לענף שהזתים נחבאים שם קודם לכן לא הוי שכחה אע''פ שאין זתים תחתיו א''נ אעני קאי כל זמן שיש לעני רשות ליטול השכחה ממה שתחת האילן יש לו כמו כן רשות ליטול ממה שבראש האילן רמ''א וכו' כדמפרשי' בגמ':

מתניתא. תוספתא.

מ''ד שנמצא עומד מסייע לר' אלעזר. דטעמא הוא מפני שהאילנות שבשורות הסתירוהו:

מ''ד שנמצא מסייע לר' יוחנן. דקאמר בנודיין שנעקר ונמצא שם וזתיו שעליו לא הוו שכחה מטעמא דאמרן:

אית תניי תני שנמצא. זית שנמצא בין ג' שורות ולא גריס עומד ואית תנא תני שנמצא עומד כמו הנוסחא במשנה שלפנינו:

לא סוף דבר נודיין. לאו דוקא שנעקר ונקצץ ממש אלא אפי' שאר כל הזתים מכיון שדרכן ליבחן כהאי דתנן בסוף פ''ד דשביעית כמה יהא בזית ולא יקוצצו משום דאסור לקצוץ אילנות טובים רובע הקב ובפחות מרובע מותר לקצצו והלכך כל הזתים דרכן לבודקן אם עושין בכדי רובע או לא וזה שאינו עושה אע''פ שלא קצצו עומד לקצוץ הוא ולפיכך אמרינן שהניחו כך מפני שדעתו שזה יהיה לעצים ויטלנו כולו ולא משום שכחה הניחו:

נודיין. שנד ונעקר ממקומו ולפיכך לא הוי שכחה לפי שעתיד למכרו או להשתמש בו לעצים כמו ששנינו בפ' השואל המוכר זתיו לעצים שעציו חשובין הן ולא חש ללקטו עכשיו והניחו כך:

א''ר יוחנן בזית נודיין היא מתניתא. כצ''ל כדמוכח מלקמן דר' יוחנן קאמר לה:

מסייע לר' יוחנן דתני התם בפ''ג וה''ג שם הזית שהוא נגד ג' שורות של שני מלבנין ושכחו אינו שכחה בד''א בזמן שאינו מכירו אבל בזמן שמכירו רץ אחריו ונוטלו אפי' מאה אמה וגירסא זו עיקרית היא וכן צריך לגרוס כאן וה''פ בד''א דבעינן שיהא נגד ג' שורות בזמן שאינו מכירו והלכך עד שיהו השורות מוכיחות עליו שהוא ג''כ מהם ואם לאו אמרינן שמא אדם אחר הביאו לכאן ושכחו אבל בזמן שהוא מכירו שהוא משלו רץ אחריו ונוטלו אפי' עד מאה אמה והיינו דמסייעא לר' יוחנן דע''כ בזית שנעקר ממקומו מיירי:

עליה הא אם יש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. וכלומר דלעולם לא הוי שכחה ואפילו התחיל בו כדמחלק במתני' אח''כ בד''א וכו' דג''כ אזית נטופה דמתני' דלעיל קאי וכדפרישית במתני' ורהטא דמתני' הכי מתפרשא זית שיש בו סאתים וכו' והיינו זית הנטופה ששנינו בו לחלק דבד''א שאמרנו לעיל דאינו שכחה בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו הוי שכחה אפי' הוא נטופה ודוקא שאין בו עוד סאתים אבל אם יש בו סאתים בשעה ששכחו אפי' התחיל בו אינו שכחה דכיון דאיכא בי' תרתי למעליותא שהוא בעצמו יש לו שם בשדה ויש בו בהנשאר דבר חשוב לא הוי שכחה וכך שנינו בהדיא בתוספתא שם כל הזית שיש לו שם בשדה אפי' כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד''א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו ה''ז שכחה עד שיהא בו סאתים.

אלא על הדא קדמייתא איתאמרת. על משנה הראשונה דאיירי בזית שיש לו שם בשדה וכו':

הא אם יש בו סאתים וכו' לא על הדא איתאמרת. האי דקתני במתני' זית שיש בו סאתים לא על הזית דמיירי במתני' קאי שהוא על סתם זתים לפי שבהן אין הפרש בין יש בו סאתים בין אין בו כל היכא דשייכא שכחה הוו שכחה:

קודם לכן. אע''פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. כלומר דלא תקשי ומאי קמ''ל הכא הא מתני' בפרק דלקמן היא דבזתים יש רשות להעני עד זמן רביעה שניה ואם כן להאי דקאמר שיש לו ג''כ בראשו לא אצטריך דהא אמרת דבזמן שיש לו תחתיו הוא קודם לרביעה שניה לפיכך מסיק דלדיוקא אצטריך דקודם לכן והיינו קודם שיפסקו העניים מלחזר אחר מתנותיהן דבודאי הוא קודם רביעה שניה ואז יש לו בראשו אע''פ שאין לו תחתיו והיינו בשאין שם שכחה כלל והא קמ''ל דלא תלינן מה שבראש האילן במה שהוא תחתיו דלא תימא הואיל ודרך ללקט וליטול מה שתחתיו באילן בתחלה ואח''כ עולין לראש האילן וא''כ הבעה''ב הזה ליקט כסדר ואח''כ יטול גם מה שבראש האילן ואין כאן שכחה קמ''ל דאפ''ה אם יש דין שכחה במה שבראש האילן וכהאי דתנינן בפרק דלעיל שנים שכחה יש לו רשות להעני בראשו אע''פ שאין כאן שכחה בתחתיו השתא רהטא דהאי בבא דמתני' לפי האי פתרא כך הוא כ''ז שיש להעני תחתיו אז מסתמא יש לו ג''כ בראשו ויש שיש לו בראשו ואע''פ שאין לו תחתיו וכדאמרן:

כל זמן וכו' פתר לה תרין פתרין. יכול אתה לפותרו בתרין פירושים להך בבא דמתני' ולדיוקה מה דשמעינן מינה.

כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. אעני קאי וה''פ דהאי מילתא דלמאי דתנן בריש פ' דלקמן מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות וכו' ובזתים משתרד רביעה שניה ותנינן בברייתא ומייתי הש''ס שם תני מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן הרי הן של בעה''ב אלמא דיש חילוק בין זתים שבראש האילן ובין זתים שהן תחת האילן ומונחין בשדה ושכחן דאלו שבראש האילן יש לו רשות להעני בהן עד רביעה שניה ואין רשות לכל האדם עליהן ואלו שמונחין בשדה מצינו דלפעמים יש רשות לכל האדם עליהן ואף קודם רביעה שניה והיינו משיפסקו העניים מלחזר אחריהן וטעמא דהואיל והן מונחים מוכנים לפניהם ואינם צריכין להטריח עצמן ולעלות לראש האילן ואף על פי כן אינם נוטלים אותם מוכחא מילתא דאין מקפידין עליהם והלכך יש רשות לבעה''ב וה''ה לכל אדם בהן זהו טעמא דברייתא. והשתא קאמר הש''ס להאי פתרא קמא דהכי מפרשינן להאי בבא דמתני' כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו כלומר דכל זמו שיש רשות להעני במה שתחת האילן והיינו שעדיין לא פסקו העניים מלחזר אחר מתנותיהן יש לו בראשו כלומר דאז ודאי יש לו רשות גם למה שבראש האילן דמסתמא עדיין לא הגיע זמן רביעה שניה וכמו שאמרנו שהרי אין העניים מאחרין מליטול את מה שמונח לפניהן תחת האילן עד שיעבור זמן רביעה שניה ואם אינם נוטלין אין מקפידין עליהן והרי הן לכל האדם וא''כ כל זמן שיש רשות להעני במה שתחת האילן ואין רשות לכל האדם ודאי יש לו להעני רשות ג''כ על מה שבראש האילן:

פתר חורן כ''ז שיש לו תחתיו יש לו בראשו אע''פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. כצ''ל ומ''ש בדפוס ווינצאיה כאן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו טעות דמוכח היא דהא לפרש המתני' קאמר ומ''ש בספרים כאן הילכא המחבא נראה דג''כ טעות הדפוס הוא דבשיטה שתחתיה שייכא נפרש דברי ר''מ ולא שייכא כלל בדברי ת''ק וננתקו התיבות האילו משיטה השניה לשיטה שעלי' וזה מצוי הרבה בדפוס. וה''פ להאי פתרא אחרינא דמתני' דקתני כל זמן שיש לו תחתיו מסתמא יש לו בראשו וכדפרישית בפי' הא' האי דיוקא הוא דקמ''ל דיש לפעמים שאע''פ שאין לו בראשו כגון שעבר זמן רביעה שניה דשוב אין רשות להעני לבדו במה שבראש האילן אפ''ה יש לו תחתיו דלא תימא דמכיון שעבר הזמן ויש רשות לכל האדם ליטול מה שבראשו שוב יש רשות לכל האדם בכל מה שיש בו ואף במה שהוא תחתיו להכי אשמעינן דלא היא אלא מתני' אורתא דמילתא קתני דברוב השני' אין העניים מאחרין כל כך מליטול בתחלה מה שהוא יותר מוכן לפניהם ויש דאף שעבר הזמן ממה שבראשו אעפ''כ אם עדיין העניים מחזרין אחר מתנותיהן יש רשות להעני במה שתחת האילן. זהו עיקרא דפירושא דהדין מילתא:

הילכא המחבא תני משום ב''ש וכו'. השתא הוא דמפרש להא דקאמר ר''מ משתלך המחבא ומהו הילוך המחבא כדתני משום ב''ש משיניח בעה''ב את הכרכר והוא הכלי שחובטים בו הזתים מראש האילן וכשגומר מלחבוט ומניחו אז הרי זה יש לעני בראשו דמה שנשתייר הוי שכחה:

ר' אבהו בשם רשב''ל וכו'. ר' אבהו אמר לה בשם ר''ל ובר כדא אמר לה בשם ר' אבהו לפרש ל' מחבא על הכלי הזה והרי אין בו כלום אלא על שם שהוא משיר את המחבויין מקום שנחבאי זתים שמה משיר ומפיל איתן לארץ ומביא ראיה מן הכתוב ודעו וראו מכל המחבואי' וגו' ולקחתי אותו משם וה''נ כן שהוא משיר מן המחבויין:

המניח כלכלה. בשעה שהוא בוצר מניח הסל תחת הגפן שיפול הפרט לתוכו:

ה''ז גוזל את העניים וכו'. כדתנן בפ''ט הל''ה:

גמ' הדא אמרה פרט בנשירתו קדש. מדאסרו להניח את הכלכלה תחת הגפן לקבל הפרט ש''מ שמיד בנשירתו מן האשכול קודם שיגיע לארץ הרי היא קדש לעניים:

לית הדא פשיטא שאילתיה דחלפי. בפ''ו דתרומות בהלכה ה' על מתני' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וכו' שאין הקדש פודה את ההקדש ומייתי לה התם שאילתיה דחלפי דשאל חלפי והוא אילפא בש''ס הבבלי לקט בנשירתו מהו שיקדש אם מיד שנושר מתוך היד או מתוך המגל חל עליו הקדש לעניים קודם שיפול לארץ ונ''מ שאם נפל על איזה דבר ולא הגיע לארץ אם לא חל עליו שם לקט יכול לשלם ממנו ולא פשיט התם הבעיא דחלפי והשתא קאמר הש''ס וכי לית אנן יכולין למפשט הבעיא ממתני' דהכא דהא שמעינן דפרט בנשירתו קודש וה''ה בלקט ומאי קא מבעיא ליה:

שנייא היא הכא. שהרי בתחילה היה הפרט עומד ליפול בארץ אלא שהוא גרם לו שלא ירד לארץ על ידי שהניח את הכלכלה תחתיו ומכיון שהיה ראוי לירד לארץ חל עליו שם פרט מיד בנשירתו וכי קא מיבעיא ליה לחלפי כשנפל על הדבר שהיה שם מקודם ולא היה עומד לירד לארץ וליכא למיפשט מהכא מידי:

מתני' איזהו עוללות. האמורו' בתור' וכרמך לא תעולל:

כל שאין לא כתף ולא נטף. מפרש בגמרא איזהו כתף פסיגין זו על גב זו שדרך האשכול לצאת מן השדרה שלו כמה אשכולות קטנים והן נקראו פסיגין מל' נתחים וחתיכות המתחלקים ויבתר אותם בתוך תרגום ירושלמי ויפסג. וכשהן שיכבות זו ע''ג זו נקרא כתף כמשאוי שעל כתפו של אדם וכשהן מפוזרות אחד לכאן וא' לכאן אין כאן כתף:

ואיזהו נטף תלויות בשזרה ויורדות. הן הגרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט ודרך להיות תלוים שם ענבים הרבה וע''ש שענפיו נוטפות למטה נקרא נטף. וכל אשכול שאין לו לא כתף ולא נטף נקרא עולל לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש:

אם ספק. שנראים האשכולות קטנים כאילו שוכבות זו על זו ואינן שוכבות יפה דהוי ספק אם יש לו כתף או לא הרי הוא של עניים כדתנן לעיל סוף פ''ד ספק לקט לקט:

עוללות שבארכובה. יחור של זמורה שתלוין בו אשכלות הרבה ולפעמים יוצא כעין קשר בזמורה ונק' ארכובה ויש בה עוללות:

אם נקרצת. בנוסחת המשניות כשנקצצת ונחתכת עם האשכול הרי הוא של בטה''ב:

גרגר יחידי. אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זע''ז כ''א הגרגרים הן מחוברים בשרביט עצמו:

רי''א אשכול. טעמיה דר' יהודה מפרש בגמרא דכתיב ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים משמע שנים ושלשה גרגרים עוללות יתר מיכן אשכול:

וחכ''א עוללות. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זע''ז להקרא כתף והלכה כחכמים:

ה''ז של בעה''ב. שלא נפרט דרך בצירה:

מתני' איזהו פרט. האמור בתורה ופרט כרמך לא תעולל:

הנושר. גרגר או שני גרגרים שנופלין מהאשכול בשעת הבצירה:

עקר את האשכול. ובנוסחת המשניות עקץ שכרתו.

הוסבך בעלים. שנאחז בעלים וע''י כך נפל בארץ ונפרט:

גמ' איזהו כתף. תוספתא פ''ג ומפורש במתני':

והן שיהו כולן נוגעות בפס ידו. וקס''ד דה''ק דלא נקראו עוללות עד שיהו כולן יכולין להכנס בפס יד והיינו דפריך לא כן א''ר חייא וכו' וכי אפשר שיהו נכנסין בפס יד ויהו שוקלין שבע ליטרות של ציפורי שהן גדולות מאוד:

א''ר חנינה. לא כדקס''ד שיהו נכנסין בפס ידו אלא שיהו מפוזרין כל כך שיהו כולן נוגעות בפס יד כלומר שיכול ליגע בכולן שאם הן שוכבות תכופו' זו על זו א''א ליגע בכולן ומפוזרין בעינן שכן אם נתנה ע''ג טבלא גדולה בעינן נמי והן שיהו כולן נוגעות בטבלא והיינו שיהו מפוזרין ואפי' הן הרבה יכולין ליגע כילן בטבלא ולאפוקי שוכבות תכופות זע''ז: